מיהות האדם הסביר בעיניי החברה ובעיניי בית המשפט
במאמר זה נראה את השינוי התפיסתי של החברה-הישראלית ביחס למיהות-האדם-הסביר כי האדם-הסביר הוא כשמו – אדם-ישראלי-סביר-ממוצע, לתפיסת בית-המשפט למיהות-האדם-הסביר כאדם-על:[1]
ביום 13/05/1947 בפעם הראשונה בתולדות השלטון הבריטי בארץ הופעל חוק-הנזיקין, המחייב תשלום פיצויים על נזקים שנגרמו מחמת-חוסר-זהירות, על-אף שבאותה העת לא קיבל חוק-הנזיקין תוקף ע"י הניצב-העליון.[2] בית-המשפט בעת הפעלת חוק-הנזיקין הורה להנהלת ביה"ח לשלם: 14,900 לירות לשופט אור[3] כפיצוי על טיפול רשלני בילדתו:[4]
פרשת כהן, מיהות האדם-הסביר בתפיסת החברה ובית-המשפט
ביום 07/01/1962 הורשע אהרון כהן לפי "חוק ביטחון המדינה" במסירת "ידיעות לסוכן זר".[5] ביום 10/01/1962 בית-המשפט המחוזי גזר על כהן חמש שנות מאסר.[6] ביום 24/06/1962 הגיש כהן ערעור על גזר דינו.[7] ביום 26/09/1962 בית-המשפט העליון הפחית את עונשו של כהן לשנתיים וחצי שנות מאסר.[8] ביום 01/10/1962 פורסם פסק-הדין בעניינו של כהן, שם השופט העביר ביקורת על עדותו של ראש הבטחון באומרו "מה טעם היה לשמוע את דעתו של ראש ש.ב.כ […], אם בית-המשפט בחן את הנחותיו בלאו הכי על-פי הגיונו של האדם-הסביר, דהיינו על פי הגיונם של השופטים עצמם".[9] במסגרת הערעור טען כהן כי מגעו עם אנשי-המשלחת היה סביר: "אנשי-מדע אחרים קיימו מגע עם אנשי-המשלחת, בידיעת שירות הבטחון […] ואף בהדרכתו", מדוע, שאל טויסטר (עו"ד של כהן), "אסור למערער שגם הוא הינו איש-מדע במקצועו, מה שמותר לאנשי-מדע אחרים?" – טענות אלו נדחו.[10] ביום 21/12/19662 הוגשה בקשה לנשיא-המדינה דאז להעניק חנינה לכהן.[11] ביום 18/06/1963 שוחרר כהן ממעצרו לאחר קבלת חנינה מנשיא-המדינה.[12] אנו למדים מפרשת-כהן, כי מיהות-האדם-הסביר בעיניי בית-המשפט שונה ממיהות-האדם-הסביר בעיניי החברה – כה שונה שנשיא-המדינה ראה לנכון להעניק לכהן חנינה.
פרשת בש כראייה שתפיסת בית-המשפט לגבי מיהות-האדם-הסביר התקבעה בחברה[13]
מרדכי בש הוריד לחצר ביתו מקרר ישן, והותירו שם, כשמדפיו עוד במקומם ודלתו פתוחה. שני פעוטות נכנסו אל תוך המקרר, ומצאו את מותם בחנק. בש הועמד לדין באשמת גרימת-מוות-ברשלנות. בית-משפט השלום הרשיע את בש; בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורו, וזיכה אותו; בית-המשפט העליון החזיר את הרשעת בית-משפט השלום על מכונה;[14] בית-המשפט העליון אף שב ואישר החלטתו זו בדיון-נוסף.[15] השאלה המשפטית שעמדה בפני בית-המשפט בפרשת-בש: האם יכול היה בש והאם צריך היה לצפות כי הפעוטות ישחקו במקרר וימצאו בו את מותם? טויסטר (עו"ד של בש), טען: "מכל מקום חייב בית־המשפט להתחשב בהלכי רוחם של אנשים-סבירים, ולא להטיל את הסטנדרטים הגבוהים שלו עצמו על כלל האוכלוסייה. והנה הביאה הסניגורית לפני בית-משפט השלום שורה ארוכה של עדים, כולם אנשים-ונשים-סבירים ושומרי חוק, ואף אחד מהם לא היה צופה מראש שילדים ישחקו במקרר נטוש שכזה וימצאו בו את מותם".[16] בית המשפט העליון קבע: "חוק הוא בישראל, שחובת-הזהירות אשר חייב אדם למלא בטרם יוכל להשתחרר מאחריות פלילית למות אדם אחר […], נמדדת לא לפי מידותיו של הנאשם העומד לפני בית-המשפט, כי אם לפי מידותיו של האדם-"הסביר״, כלומר לפי קנה-מידה אובייקטיבי: ובבוא בית-המשפט לקבוע קנה-מידה זה, עשוי הוא להקפיד ולהחמיר, כדי שלא יקופחו חיי-אדם".[17] בית-המשפט העליון עוד קבע: לא ניתן להעיד עדים בשאלה כיצד היה אדם-סביר נוהג בנסיבות העניין. אף שבש הביא שורה ארוכה של עדים שהעידו כי הינם אנשים-סבירים, וכי לא היו צופים את התרחשות האסון, סירב בית-המשפט להתחשב בעדותם.[18] בשונה מגורלו של כהן, בש לא זכה לחנינה.
לסיכום, על-אף הביקורת ותפיסת החברה את מיהות-האדם-הסביר באופן שונה מתפיסת מיהות-האדם-הסביר של בית-המשפט – האדם-הסביר של הלכת בש מוסיף להיות תמרור קבוע בשבילי המשפט-הישראלי ובעצם התקבע כנורמה.[19]
[1] בהתאם לאמור במאמרי "מקורותיו ההיסטוריים של האדם הסביר ושמותיו החלופיים", הרי שהאדם הסביר הוא "בלית ברירה, בית המשפט" (עמ' 1).
[2] דבר, יום רביעי, מאי 14, 1947; מדור Front page (להלן: "מקור 1").
[3] שאלה ראויה לציון שלא אתייחס אליה במאמרי, האם הפעלת חוק-הנזיקין הגם שהחוק לא קיבל תוקף ע"י הניצב העליון הייתה מתרחשת אילו התובע אינו היה שופט?
[4] "רשלנות" היא התנהגות שבמהלכה אדם גרם נזק מבלי שהיה מודע לטיב מעשיו, לנסיבות, או לתוצאות המזיקות של התנהגותו, כאשר האדם הסביר היה יכול להיות מודע לפרטים אלו בנסיבות דומות.
[5] קול העם, יום שני, ינואר 08, 1962; מדור Front page, עמוד 1 (להלן: "מקור 2").
[6] על המשמר, יום רביעי, ינואר 10, 1962; מדור Front page, עמוד 1 (להלן: "מקור 3").
[7] מעריב, יום ראשון, יוני 24, 1962; מדור Front page, עמוד 1 (להלן: "מקור 4").
[8] דבר, יום חמישי, ספטמבר 27, 1962; מדור Front page (להלן: "מקור 5").
[9] מעריב, יום שני, אוקטובר 01, 1962; עמוד 7, תחת הכותרת "ביקורת על ראש ש.כ." (להלן: "מקור 6").
[10] מקור 6, תחת הכותרת "מדוע מותר לאחרים?" ובפס' 29.
[11] למרחב, יום שישי, דצמבר 21, 1962; מדור Front page, עמוד 1 (להלן: "מקור 7").
[12] על המשמר, יום שני, יוני 17, 1963; מדור Front page, עמוד 1 (להלן: "מקור 8"), נקודה ראויה לציון היא שנשיא המדינה ז. שזר החל לכהן בתפקידו ביום 21/05/1963, כך שהענקת החנינה לאהרון כהן הייתה בין פעילותיו הראשונות בתפקיד נשיא המדינה.
[13] ע"פ 196/64 היועץ המשפטי למושלה נ' מרדכי בש, יח (4) 568 (להלן: "מקור 9").
[14] הצפה, יום חמישי, דצמבר 17, 1964; עמוד 4 (להלן: "מקור 10).
[15] חשין, דוד בית-המשפט: חמישים שנות שפיטה בישראל. הנהלת בתי-המשפט ומשרד הבטחון – ההוצאה לאור, 7590 עמ' 95-94 (להלן: "מקור 11").
[16] מקור 9, עמ' 5, יצוין, כי עו"ד טויסטר ייצג גם את אהרון כהן וגם את מרדכי בש.
[17] מקור 9, עמ' 1.
[18] מקור 11, עמ' 95.
[19] שם.