מיהות האדם הסביר בעיניי החברה ובעיניי בית המשפט

מיהות האדם הסביר בעיניי החברה ובעיניי בית המשפט

במאמר זה אראה את השינוי התפיסתי של החברה-הישראלית ביחס למיהות-האדם-הסביר כי האדם-הסביר הוא כשמו – אדם-ישראלי-סביר-ממוצע, לתפיסת בית-המשפט למיהות-האדם-הסביר כאדם-על:

ביום 13/05/1947 בפעם הראשונה בתולדות השלטון הבריטי בארץ הופעל חוק-הנזיקין, המחייב תשלום פיצויים על נזקים שנגרמו מחמת-חוסר-זהירות, על-אף שבאותה העת לא קיבל חוק-הנזיקין תוקף ע”י הניצב-העליון. בית-המשפט בעת הפעלת חוק-הנזיקין הורה להנהלת ביה”ח לשלם: 14,900 לירות לשופט אור כפיצוי על טיפול רשלני בילדתו:

פרשת כהן, מיהות האדם-הסביר בתפיסת החברה ובית-המשפט

ביום 07/01/1962 הורשע אהרון כהן לפי “חוק ביטחון המדינה” במסירת “ידיעות לסוכן זר”. ביום 10/01/1962 בית-המשפט המחוזי גזר על כהן חמש שנות מאסר. ביום 24/06/1962 הגיש כהן ערעור על גזר דינו. ביום 26/09/1962 בית-המשפט העליון הפחית את עונשו של כהן לשנתיים וחצי שנות מאסר. ביום 01/10/1962 פורסם פסק-הדין בעניינו של כהן, שם השופט העביר ביקורת על עדותו של ראש הבטחון באומרו “מה טעם היה לשמוע את דעתו של ראש ש.ב.כ , אם בית-המשפט בחן את הנחותיו בלאו הכי על-פי הגיונו של האדם-הסביר, דהיינו על פי הגיונם של השופטים עצמם”. במסגרת הערעור טען כהן כי מגעו עם אנשי-המשלחת היה סביר: “אנשי-מדע אחרים קיימו מגע עם אנשי-המשלחת, בידיעת שירות הבטחון ואף בהדרכתו”, מדוע, שאל טויסטר (עו”ד של כהן), “אסור למערער שגם הוא הינו איש-מדע במקצועו, מה שמותר לאנשי-מדע אחרים?” – טענות אלו נדחו. ביום 21/12/19662 הוגשה בקשה לנשיא-המדינה דאז להעניק חנינה לכהן. ביום 18/06/1963 שוחרר כהן ממעצרו לאחר קבלת חנינה מנשיא-המדינה. אנו למדים מפרשת-כהן, כי מיהות-האדם-הסביר בעיניי בית-המשפט שונה ממיהות-האדם-הסביר בעיניי החברה – כה שונה שנשיא-המדינה ראה לנכון להעניק לכהן חנינה.

פרשת בש כראייה שתפיסת בית-המשפט לגבי מיהות-האדם-הסביר התקבעה בחברה

מרדכי בש הוריד לחצר ביתו מקרר ישן, והותירו שם, כשמדפיו עוד במקומם ודלתו פתוחה. שני פעוטות נכנסו אל תוך המקרר, ומצאו את מותם בחנק. בש הועמד לדין באשמת גרימת-מוות-ברשלנות. בית-משפט השלום הרשיע את בש; בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורו, וזיכה אותו; בית-המשפט העליון החזיר את הרשעת בית-משפט השלום על מכונה; בית-המשפט העליון אף שב ואישר החלטתו זו בדיון-נוסף. השאלה המשפטית  שעמדה בפני בית-המשפט בפרשת-בש: האם יכול היה בש והאם צריך היה לצפות כי הפעוטות ישחקו במקרר וימצאו בו את מותם? טויסטר (עו”ד של בש), טען: “מכל מקום חייב בית־המשפט להתחשב בהלכי רוחם של אנשים-סבירים, ולא להטיל את הסטנדרטים הגבוהים שלו עצמו על כלל האוכלוסייה. והנה הביאה הסניגורית לפני בית-משפט השלום שורה ארוכה של עדים, כולם אנשים-ונשים-סבירים ושומרי חוק, ואף אחד מהם לא היה צופה מראש שילדים ישחקו במקרר נטוש שכזה וימצאו בו את מותם”. בית המשפט העליון קבע: “חוק הוא בישראל, שחובת-הזהירות אשר חייב אדם למלא בטרם יוכל להשתחרר מאחריות פלילית למות אדם אחר , נמדדת לא לפי מידותיו של הנאשם העומד לפני בית-המשפט, כי אם לפי מידותיו של האדם-“הסביר״, כלומר לפי קנה-מידה אובייקטיבי: ובבוא בית-המשפט לקבוע קנה-מידה זה, עשוי הוא להקפיד ולהחמיר, כדי שלא יקופחו חיי-אדם”. בית-המשפט העליון עוד קבע: לא ניתן להעיד עדים בשאלה כיצד היה אדם-סביר נוהג בנסיבות העניין. אף שבש הביא שורה ארוכה של עדים שהעידו כי הינם אנשים-סבירים, וכי לא היו צופים את התרחשות האסון, סירב בית-המשפט להתחשב בעדותם. בשונה מגורלו של כהן, בש לא זכה לחנינה.

לסיכום, על-אף הביקורת ותפיסת החברה את מיהות-האדם-הסביר באופן שונה מתפיסת מיהות-האדם-הסביר של בית-המשפט  – האדם-הסביר של הלכת בש מוסיף להיות תמרור קבוע בשבילי המשפט-הישראלי ובעצם התקבע כנורמה.

מחבר: יקיר אלבז, סטודנט למשפטים שנה ב’, אוניברסיטת תל אביב (במסגרת קורס משפט והיסטוריה).

בהתאם לאמור במאמרי “מקורותיו ההיסטוריים של האדם הסביר ושמותיו החלופיים“, הרי שהאדם הסביר הוא “בלית ברירה, בית המשפט” (עמ’ 1).

דבר, יום רביעי, מאי 14, 1947; מדור Front page (להלן: “מקור 1“).

שאלה ראויה לציון שלא אתייחס אליה במאמרי, האם הפעלת חוק-הנזיקין הגם שהחוק לא קיבל תוקף ע”י הניצב העליון הייתה מתרחשת אילו התובע אינו היה שופט?

“רשלנות” היא התנהגות שבמהלכה אדם גרם נזק מבלי שהיה מודע לטיב מעשיו, לנסיבות, או לתוצאות המזיקות של התנהגותו, כאשר האדם הסביר היה יכול להיות מודע לפרטים אלו בנסיבות דומות.

קול העם, יום שני, ינואר 08, 1962; מדור Front page, עמוד 1 (להלן: “מקור 2“).

על המשמר, יום רביעי, ינואר 10, 1962; מדור Front page, עמוד 1 (להלן: “מקור 3“).

מעריב, יום ראשון, יוני 24, 1962; מדור Front page, עמוד 1 (להלן: “מקור 4“).

דבר, יום חמישי, ספטמבר 27, 1962; מדור Front page (להלן: “מקור 5“).

מעריב, יום שני, אוקטובר 01, 1962; עמוד 7, תחת הכותרת “ביקורת על ראש ש.כ.” (להלן: “מקור 6“).

מקור 6, תחת הכותרת “מדוע מותר לאחרים?” ובפס’ 29.

למרחב, יום שישי, דצמבר 21, 1962; מדור Front page, עמוד 1 (להלן: “מקור 7“).

על המשמר, יום שני, יוני 17, 1963; מדור Front page, עמוד 1 (להלן: “מקור 8“), נקודה ראויה לציון היא שנשיא המדינה ז. שזר  החל לכהן בתפקידו ביום 21/05/1963, כך שהענקת החנינה לאהרון כהן הייתה בין פעילותיו הראשונות בתפקיד נשיא המדינה.

ע”פ 196/64 היועץ המשפטי למושלה נ’ מרדכי בש, יח (4) 568 (להלן: “מקור 9“).

הצפה, יום חמישי, דצמבר 17, 1964; עמוד 4 (להלן: “מקור 10).

חשין, דוד בית-המשפט: חמישים שנות שפיטה בישראל. הנהלת בתי-המשפט ומשרד הבטחון – ההוצאה לאור, 7590 עמ’ 95-94 (להלן: “מקור 11“).

מקור 9, עמ’ 5, יצוין, כי עו”ד טויסטר ייצג גם את אהרון כהן וגם את מרדכי בש.

מקור 9, עמ’ 1.

מקור 11, עמ’ 95.

שם.