מעמדם של כספים פנסיוניים בהליכי הוצאה לפועל ופשיטת רגל

מעמדם של כספים פנסיוניים בהליכי הוצאה לפועל ופשיטת רגל

הגדרות בסיסיות:

חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס”ה-2005 (להלן – חוק קופות גמל) הוא דבר החקיקה המרכזי המסדיר את פעילותן של קופות הגמל בישראל. סעיף 1 לחוק מגדיר קופת גמל כ”קרן או תכנית ביטוח שניתן לגביהן אישור קופת גמל לפי הוראות סעיף 13″. סעיף 13 לחוק קופות גמל מסמיך את הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר (להלן – הממונה – כמשמעותו בחוק הפיקוח על הביטוח) לאשר קרן כקופת גמל. הסעיף קובע כי אם נתקיימו התנאים לכך יאשר הממונה את הקרן ויסווגה כאחד מסוגי קופות הגמל המפורטות בסעיף. סוג אחד של קופת גמל הנזכר בסעיף הינו קופת גמל לקצבה. “קצבה” מוגדרת בסעיף 1 לחוק קופות גמל כ”תשלומים המשולמים מדי חודש באופן רציף מקופת גמל, בהתאם לתקנונה, בסכומים שווים או בסכומים שווים מעודכנים, לעמית-עצמאי, לעמית-שכיר, או לעובד של עמית-מעביד, במשך כל ימי חייהם, ולאחר מותם – למוטבים שלהם, אם ישנם”. “עמית” מוגדר בסעיף 1 לחוק” מי שרשומים על שמו כספים ברישומי קופת גמל או מי שזכאי לקבל כספים מקופת גמל, למעט מוטב ולמעט עובד של עמית-מעביד”. “קופת גמל לתגמולים” היא קרן הונית, אשר הכספים שבה משתלמים לידי העמית או לידי המוטב שלו, הם התגמולים, כסכום חד פעמי מתוך כספים שנצברו בקופת הגמל. יש לציין שבתיקון 3 לחוק הפיקוח על קופות גמל, בוטלה “קופת גמל לתגמולים” ונקבע כי לא יהיה ניתן לחסוך כספים שישולמו לעמית כסכום הוני חד פעמי. משכך, כספים שיופקדו לקופות מסוג כאמור לאחר 1.1.2008 יצטרכו להיות מועברים לקופת גמל לקצבה, ולהשתלם לעמית במועד הרלוונטי, כקצבה. עם זאת, הדין הקודם עדיין תקף בכל הנוגע לכספים שהופקדו בקופה לפני ה-1.1.2008.

לאור כך שמעמד כספים פנסיוניים בהליכי הוצאה לפועל ופשיטת רגל דומה, אתייחס אליהם יחד ואציין שוני רלוונטי במידה וישנו.

ישנו הבדל משמעותי בין ביטוח חיים (להלן – ריסק) לבין קופת תגמולים, ההבדל הוא ביכולתו של המבוטח או העמית למשוך את הכספים עוד בחייו. באשר לכספי ה”ריסק”, למבוטח לא עומדת הזכות לקבלם בעודו בחיים, וניתן לשלמם למוטב רק עקב מותו של אדם. זאת לעומת כספי קופת תגמולים, אותם ניתן לשלם לעמית הקופה אם נתמלאו התנאים הקבועים לכך בחוק (למשל בעת פרישתו מהעבודה או לאחר גיל מסוים), או למוטב באם העמית נפטר.

סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: חוק הירושה), קובע “סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון”. נקבע בפסיקה[1] כי יש לפרש את המונח “עקב” כפשוטו, כקשר סיבתי עובדתי. לשון החוק לא מעלה הבחנה בין רכיב “חיסכון” לרכיב “ריסק” הלשון אינה קובעת כי עילה זו חייבת להיות העילה היחידה האפשרית. נראה כי בכוונת המחוקק היה להכליל בגדר “חוץ עיזבון” כל סוג של כספים בקופת גמל – בין אם חיסכון ובין אם “ריסק” – אשר העילה לתשלומם למוטב היא מותו של אדם. זאת, גם כאשר כספי חיסכון משולמים למוטב בעת פטירת העמית מאחר שהעמית לא משך בעצמו את הכספים עוד בחייו.

הסדרי גמל, קצבה, תגמולים וביטוח החיים, מאפשרים ליחיד לדאוג לביטחון הסוציאלי שלו ושל משפחתו, בעיקר לעת זקנתו ולאחר פטירתו. לא בכדי, זכו הסדרים אלה לכינוי “צוואת האיש העני” בספרות המשפטית האמריקאית.[2]

עיקול זמני, אל מול עיקול קבוע:

ניתן להורות על עיקול באחת משתי תצורות – עיקול זמני ועיקול קבוע. עיקול זמני ניתן על ידי בית המשפט, לבקשת תובע, במסגרת התדיינות משפטית שהוא מנהל עם נתבע, בכפוף לתנאים שונים. המטרה היא להבטיח את ביצועו של פסק הדין בו צופה התובע שעתיד הוא לזכות. עיקול קבוע יכול להינתן מכוח זכיית התובע בתביעתו והפיכת העיקול הזמני לקבוע, עד לביצוע פסק הדין. מסלול אחר להטלת עיקול קבוע הוא באמצעות ציוויו של רשם ההוצאה לפועל במסגרת הליכי הוצאה לפועל, וזאת כדי לאפשר ביצוע פסק דין או חוב בו זכה זה מכבר הנושה (ראו סעיפים 21 ו-34 לחוק ההוצאה לפועל).

עוד בסמכותו של רשם הוצאה לפועל להורות על מימוש העיקול, אשר משמעו – מימוש הנכס על ידי מכירתו והעברת התמורה לנושה המעקל. הטלת עיקול על נכס מונעת שימוש בו שיכול וייעשה על ידי המחזיק. מדובר בכלי שמקנה מעין זכות שלילית, ומטרתו לייחד את הנכס המעוקל לצורך פירעון החוב במידת הצורך. להבדיל, מימוש העיקול מקנה לנושה המעקל זכות חיובית, ומעביר אליו באופן פוזיטיבי את הנכס.

בעוד שעיקול בהוצאה לפועל מיועד בראש ובראשונה למימוש רכוש כדי להביא לגביית החוב, עיקול זמני מיועד בדרך כלל לשמור על המצב הקיים ולייחד נכס להליך משפטי, אך מבלי לממשו, כך לכל הפחות בשלב הראשוני.

עיקול הזמני נכנס לתוקף ביום מתן הצו, ופוקע באחד המועדים הבאים, לפי המוקדם מביניהם: עם הפסקת התובענה; עם מתן פסק דין אשר דוחה את התובענה; עם ביצוע פסק דין שניתן לטובת התובע; או בתום המועד שנקבע בצו (תקנות 370 ו-381 לתקנות סדר הדין האזרחי). ככל שהתובע זוכה בתביעתו, צו העיקול הזמני ממשיך להתקיים ועובר לביצוע בהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל (תקנות  381-382 לתקנות סדר הדין האזרחי), כך שאין צורך בהטלת עיקול חדש.

אין זה הכרחי שמועד הטלת העיקול ומועד המימוש יחולו בסמיכות זמנים. לעתים המימוש יידחה מסיבות שונות: חוסר אפשרות מעשית של מימוש, היעדר עניין של הנושה בביצוע המימוש או ניסיון להפעיל לחץ על החייב מבלי להגיע לפגיעה חמורה מדי. סיומם של הליכי הוצאה לפועל הם במועד שבו נפרע החוב בפועל.

נכסים שלא ניתנים לעיקול:

תקנה 374(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי אין לעקל נכס הפטור מעיקול באותה עת, הכוונה לנכסים שהדין פוטר אותם מעיקול וכך גם לגבי נכסים שנקבעו ככאלה בהלכה הפסוקה[3] ובדומה, סעיף 50 לחוק הוצאה לפועל קובע את סוגי הנכסים שאין מעקלים אותם, ביניהם “נכס שאינו ניתן לעיקול לפי כל דין”. נכסים שהדין פוטר אותם מעיקול מוזכרים בחוקים שונים. כך למשל לא ניתן לעקל חלק משכר עבודה (סעיף 8 לחוק הגנת השכר, התשי”ח-1958); זכות לגמלת קצבת ביטוח לאומי (סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ”ה-1995); סכומים המגיעים לסיעה לפי חוק מימון מפלגות, התשל”ג-1973 (סעיף 15); מיטלטלין אשר הכרחיים לצרכיו של אדם, המנויים בסעיף 22 לחוק הוצאה לפועל; נכסים המוזכרים בסעיף 50 לחוק הוצאה לפועל; זכויות על פי חוזה ביטוח בהינתן קביעת מוטב בלתי חוזרת (סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח).

הגבלה על עיקול כספי קופת גמל שיש לתת עליה את הדעת קבועה בסעיף 25(ב) לחוק הפיקוח על קופות גמל.[4] אולם, סעיף 85 לחוק הפיקוח על קופות גמל, הנוגע להוראות תחולתו, קובע בסעיף קטן (ב) כי “תחילתו של סעיף 25(ב) ביום כניסתן לתוקף של תקנות שיותקנו מכוחו”. מאחר שטרם הותקנו תקנות כאמור, אין תחולה להגבלת המחוקק על עיקול כספי קופת גמל. באשר לקופת גמל לתגמולים, ישנה הגבלה על עיקול הקבועה בסעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים. על כן, על אף שנראה שמטרת המחוקק הייתה להגביל את היכולת לעקל כספים בקופות הגמל השונות, ולא להסתפק בהגבלה הקיימת על קופת גמל לקצבה (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס”ה-2005 (ה”ח ממשלה 175, בעמ’ 782)), כיום מדובר במטרה בלבד שטרם הגיעה לידי מימוש.

לסיכום, החוק אינו אוסר הטלת עיקול על קופת גמל לתגמולים. הוא התווה את הדרך, אך המלאכה בדמות התקנת תקנות לא הושלמה.

משמעות עיקול:

המחוקק אינו מגדיר את המונח “עיקול” בחוק. בפסיקה הוגדר העיקול, לרבות העיקול הזמני, כפעולה משפטית, המופנית נגד בעליו של נכס או מחזיק בנכס, ושנועדה להגביל את סחירות הנכס ואת יכולת השימוש בו, כדי שהתובע או הזוכה יוכל להיפרע מחוב המגיע לו.[5]

הטלת העיקול כשלעצמה איננה מקנה זכות מהותית בנכס המעוקל לטובת הזוכה. העיקול הוא אך כלי דיוני לשם מימוש הזכות המהותית, שהיא חובו של החייב, בעל הנכס.[6] כפי שצוין: “הטלת עיקול אינה משעבדת לבעל החוב את הרכוש שעוקל, אלא העיקול רק מונע את בעל הנכס מלהוציא מעוקל מרשותו או לשעבדו לאחר”.[7] כל עוד לא נגבו כספי החוב המעוקל מידי בעלי הנכס או הצד השלישי המחזיק בו, מעמדו של הזוכה-המעקל הוא כמעמד מעקל שפתח בהליכים ואין הוא בעל זכות קניינית כלשהי בנכס. עיקול אינו יכול לתפוס יותר זכויות ממה שיש לחייב באותו נכס, כפי שהתגבשו עד למועד רישום העיקול: “אין בכוחו של עיקול למרק את זכויותיו של החייב בנכס המעוקל ואם קודם לעיקול נעשתה עיסקה תקפה בנכס, העיקול אינו יכול לבטל את תוצאותיה של העיסקה. העיקול מתגבש על זכויותיו של החייב כפי שהן”.[8]

עיקול על זכות עתידה:

עיקול, בין קבוע ובין זמני, מוטל על נכס ספציפי של החייב. המונח “נכס” מוגדר בסעיף 1 לחוק הוצאה לפועל כך: “לרבות זכות קיימת או עתידה”. המונח “זכות עתידה”, אשר מופיע גם בסעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ”ט-1969 (להלן: חוק המחאת חיובים), פירושו זכות שהתגבשותה בעתיד הינה ודאית, בין בתאריך קבוע ובין כאשר יקרה אירוע שהתרחשותו אינה מוטלת בספק.

בדומה, תקנות סדר הדין האזרחי מגדירות “נכסים” כך: “לרבות כל חוב, בין אם הגיע מועד פירעונו ובין אם לאו, וכל זכות, בין אם הגיע מועד מימושה ובין אם לאו” (תקנה 1). אולם, יש להבחין בין חוב עתידי שטרם הגיע זמן פירעונו, או זכות עתידית שטרם הגיע מועד מימושה, שהם ניתנים לעיקול, לבין סיכוי לאפשרות של היווצרות חוב עתידי, או זכות עתידית. במקרה מהסוג השני, מדובר בחוב או זכות שעילתם טרם נתגבשה, ובנוסף שהתגבשותם בעתיד איננה ודאית, ולכן הם אינם ניתנים לעיקול. במקרים מסוג זה ניתן לומר שמדובר ב”תקווה”, “ציפייה” או “סיכוי” בעלמא לזכות אשר טרם באה לעולם, ושאינם ניתנים לעיקול. יודגש כי אם מדובר בזכות שטרם נתגבשה, אך שהתגבשותה בעתיד היא ודאית, אין מדובר ב”ציפייה” בלבד וניתן לעקלה.[9] אולם, הנושה אינו רשאי להפוך את הציפייה, התקווה או הסיכוי בעלמא, לזכות שניתנת לעיקול.

עיקול זמני, יש לו שני שלבים, הפיכתו לקבוע, על ידי קבלת פסק דין ושלב שני, מימושו:

בעיקול זמני, מועד מימוש העיקול נדחה פעמיים. פעם אחת עד להפיכתו של צו העיקול הזמני לקבוע, ופעם אחת ממועד הפיכת הצו לקבוע ועד להוראת מימוש העיקול. למעשה, כל עוד מדובר בצו עיקול זמני בלבד, אפשרות מימוש הנכס המעוקל אינה עומדת כלל על הפרק. אפשרות זו תיכנס לתמונה, כאמור, אך בהפיכת צו העיקול הזמני לקבוע, בהינתן מתן פסק דין לטובת התובע.

עיקול זכויות בקופת גמל – זכות עתידה או “ציפייה”:

לעמית בקופת גמל לתגמולים, מתגבשת הזכות למשיכה עתידית של הכספים שנצברים בקופה, כבר עם פתיחת החשבון בקופה וביצוע הפקדה ראשונה בה. לכל הפחות ניתן לומר שמדובר בזכות אשר התגבשותה בעתיד היא ודאית, ושתתרחש בהתקיים תנאי החוק המאפשרים את פירעון הכספים. משכך, תוכל היא לבוא לידי מימוש בהתקיימם. על כן, מדובר בזכות עתידה של העמית, שהינה נכס בר עיקול.

שאלה אחרת עניינה יכולת מימוש העיקול. כאמור, כל עוד הזכות אינה ניתנת למימוש, כך גם לא ניתן לממש את העיקול שהוטל עליה. במקרה כזה, ניתן יהיה להטיל עיקול על הזכות, אך מימוש העיקול יצטרך להידחות למועד בו תהפוך הזכות לבת מימוש,[10] בעניין עיקול זכויות מבוטח בביטוח חיים). ובעניין קופות הגמל – המועד האמור הוא בהתאם לתנאי החוק. למשל, בהגיעו של העמית לגיל 60, בהצטרף ליתר התנאים (ראו סעיף 23 לחוק הפיקוח על קופת גמל, וסעיפים 34 ו-38 לתקנות מס הכנסה – ניהול קופות גמל). רק במועד זה, כספי העמית אשר מצויים בקופה יהפכו לנזילים, ויוכל הוא לממש את זכותו למשוך אותם – בין אם בדרך של קצבה ובין אם כסכום חד פעמי, בהתחשב בסוגה של קופת הגמל ובתנאי הדין הרלוונטי שחל עליה.

הבדל בין מימוש בפשיטת רגל לבין מימוש בהוצאה לפועל:

במקרה רגיל אין הנושה יכול להקדים את מועד מימוש הזכות, גם אם לחייב יש את היכולת לעשות זאת, בהליך פשיטת רגל הדבר מצוי במחלוקת בפסיקה כפי שיפורט. הנפקות המעשית של עיקול זכות עתידה היא הטלת עיקול שמימושו נדחה. כאמור, העיקול לא יכול לתפוס מעבר לזכויות שעליהן הוטל. משכך, כשם שהזכויות טרם ניתנות למימוש, כך גם העיקול עליהן (עניין בר חן, בעמ’ 326). העיקול יוכל להיות ממומש רק כאשר תתגבש הזכות ותהפוך לבת מימוש. והעיתוי לכך הוא המועד הקובע למימוש ואינו בידי המעקל. דהיינו, אם עיקל הנושה זכות עתידה, אין הוא רשאי להקדים את מועד פירעונה ולממש את העיקול. גם אם מימוש הזכות תלוי במעשה של החייב, כגון נקיטת הליכים משפטיים, ידי הנושה כבולות והוא אינו רשאי לנקוט באמצעים משפטיים בשם החייב. המצב שונה בהליך של פשיטת רגל ונמצא במחלוקת כאמור:[11]

סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ”ה-1995 (להלן: “חוק המל”ל“) מגדיר בין היתר מהי “גמלה“. הגדרת “גמלה” בחוק המל”ל הינה רחבה ביותר: “”גמלה” – כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה, לרבות…”.

סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי “זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך”. סעיף 311 לחוק קובע כי “זכותו של אדם לגמלה לא תוקנה לכונס הרשמי או לנאמן בהליכים לפי פקודת פשיטת הרגל“.

מנגד, סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש”ם-1980 (להלן – “הפקודה”) קובע, כי עם הכרזתו של החייב פושט רגל יהיו נכסיו ניתנים לחלוקה ויוקנו לנאמן. יחד עם זאת, הפקודה תוחמת את היקף הנכסים הניתנים לחלוקה בין הנושים וקובעת הוראות מיוחדות לגבי נכסים שאינם בני חלוקה, על מנת להבטיח את מחייתו של החייב וקיום צרכיו המינימאליים.[12]

סעיף 85 (1) לפקודה קובע כי נכסי פושט הרגל יכללו: “כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפני הפטרו”.

סעיף 85(1א) לפקודה מחריג, בתנאים מסוימים, כספים המגיעים לחייב מכוח חברותו בקופת גמל. מהאמור עולה, כי הוראות הפקודה מורות על העברת גמלה שאינה קצבה לידי הנאמן כשלבית המשפט שיקול דעת האם להעביר את מלוא הכספים לידי הנאמן או להשאיר חלק מהם בידי החייב.[13]

סעיף 111(א) לפקודה שכותרתו “תשלומים עתיים ודין הכנסה של פושט רגל” מסייג את תחולתו מפני הוראת סעיף 303 לחוק המל”ל וקובע כי: “בית המשפט רשאי לקבוע, לבקשת הנאמן, כי על פושט רגל לשלם לנאמן תשלומים עתיים, במועדים ובתנאים שיקבע, וכן רשאי בית המשפט להקציב לפושט הרגל סכומים למחייתו ולמחיית התלויים בו, והכל מתוך משכורת, שכר או הכנסה אחרת שהוא זכאי לה… אין בהוראת סעיף זה כדי לגרוע מהוראת סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ”ה-1995, או מהוראה בחיקוק אחר שהסעיף האמור חל לגביו, או מהוראה בחיקוק אחר הקובעת הסדר דומה להסדר הקבוע בסעיף 303 האמור”.

הפסיקה דנה לא אחת בהתנגשות בין הוראות חוק המל”ל והוראות הפקודה. בתי המשפט נחלקו בעמדתם באשר ליחסי הגומלין בין הוראות החוק השונות:

עמדת כב’ השופטת סלע כפי שפורטה בעניין צור חיים היא, כי הוראות חוק המל”ל גוברות, שכן הוראות סעיף 311 ו-303(א) לחוק המל”ל מהוות הסדר ספציפי הגובר על העיקרון הכללי הקבוע בפקודה לפיו נכסי החייב מוקנים לנאמן (ראה גם: פש”ר (י-ם) 19852-09-10 גורפל יבגני נ’ כונס הנכסים הרשמי [פורסם בנבו] (4.7.16)).

מנגד, עמדת כב’ השופטת אלשיך בפר”ק (ת”א) 1526/07 אהד בתרון נ’ טיולי השלושה תיור בע”מ [פורסם בנבו] (2.2.10) (להלן: “עניין בתרון“) היא כי הוראות הפקודה גוברות, בשל היות הפקודה חוק ספציפי בעניינו של פושט רגל ולכן הן מכפיפות את הוראות חוק המל”ל (ראו גם את עמדת כב’ השופט ויצמן בעניין רוזנצויג התומך בעמדת כב’ השופטת אלשיך).

כפי שציינה כב’ השופטת סלע בעניין צור חיים, “ראוי כי יידרש לכך המחוקק ו“יתערב ויסדיר את אותו ‘דיסוננס’ בדין”, לכן עד שהמחוקק ייתן את דעתו בנושא, אין הלכה חד משמעית בנושא.

לעמית יכולת משיכה במקרה של ויתור על הטבות מס:

לעמית עומדת אפשרות נוספת למשיכת הכספים, בטרם התקיימו התנאים המוכתבים בחוק. זאת בתמורה לויתור על הטבות המס הקבועות למשיכת כספי קופת גמל, ולתשלום מס גבוה במיוחד. כך קובע סעיף 3 לתקנות מס הכנסה (כללים בדבר חיוב במס על תשלומים לקרן שלא אושרה ותשלומים שלא כדין), התשכ”ב-1962:

חבר בקופת גמל ששולמו לו כספים על ידי הקופה חייב במס על אותם כספים –

(1)   אם הכספים שולמו לו בניגוד לתקנות שהותקנו לענין אישורה וניהולה – בשיעור של 35% גם אם הוא פטור ממס או ששיעור המס שהוא חייב בו נמוך מ-35%;

(2)   …

בהינתן יכולתו של העמית למשוך כספים מקופת גמל בכל עת, בתמורה ל”קנס” האמור, עולה השאלה האם ניתן לומר שזכותו איננה עתידה אלא מדובר בזכות קיימת ובת מימוש, עוד בטרם הגיעו של מועד הפדיון הקבוע בחוק -התשובה לכך היא בשלילה. בכדי להפוך את הכספים לנזילים ולממש את זכותו של העמית למשוך אותם, על העמית לבצע פעולה משפטית שהיא דרישת המשיכה מהקופה. בהעדר פעולה כזו מצדו, הכספים “מוקפאים” בקופה. כאמור, נושה מעקל יכול לתפוס ב”רשת” העיקול רק את הזכויות העומדות לחייב במועד הטלת העיקול, ואין הוא יכול לבצע פעולות בשמו, או לחייבו לבצען, לשם הפיכת זכויות עתידות לזכויות בנות מימוש. כפי שהוסבר לעיל, מועד המימוש מצוי בידי החייב.[14]

הגבלת המעקל מוטלת על זכותו של החייב ולא על הנכס עצמו. לכן, גם אם הנכס עובר למוטב אותו הגדיר העמית, הנכס יועבר “נקי” מעיקול:

זכותו של המוטב לקבלת הכספים בקופת הגמל היא זכות עצמאית, שקמה ומתגבשת עם פטירת העמית, ולא מדובר בהמחאת זכותו של העמית. זכות העמית לקבלת כספי קופת הגמל היא זכות שככלל, איננה עבירה. כך קובע סעיף 25(א) לחוק הפיקוח על קופות גמל, ובו גם קבועים החריגים לכלל, שאינם מתקיימים בענייננו:

  1. (א) זכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות להעברה לאחר או לשעבוד, למעט העברה או שעבוד כמפורט להלן:

(1)     שעבוד של זכויות עמית בקופת גמל לתגמולים, בקופת גמל להשקעה, בחשבון חדש כמשמעותו בסעיף 23(א)(2א) ו-(2ב) או בקרן השתלמות, הנעשה לאחר המועד שבו זכאי העמית למשוך את הכספים מהקופה לפי הוראות סעיף 23;

(2)     העברת כספים לנושה במסגרת מימוש שעבוד שנעשה לטובתו לפי הוראות פסקה (1), ויראו מימוש שעבוד כאמור כמשיכת כספים בידי העמית לפי הוראות סעיף 23;

(3)     העברה או שעבוד אחרים הנעשים בהתאם להוראות שקבע השר, באישור ועדת הכספים, בכפוף להוראות כל דין.

האם זכות לקצבה, הינה במעמד זכות יסוד? התשובה לכך לפי הנשיא ברק היא כן, אך לא נקבעה הלכה בבית המשפט העליון בנושא זה:

אמנם בבית משפט זה טרם הוכרעה השאלה אם קצבת זקנה באה בגדרה של זכות הקניין שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו (סעיף 3). הנשיא ברק השיב על כך בחיוב בבג”צ 5578/02 מנור נ’ שר האוצר, פ”ד נט(1) 729, 738, אך שני חבריו להרכב, השופט – כתארו אז – ריבלין והשופט גרוניס, הותירו שאלה זו בצריך עיון (עמ’ 743, 744).

ביחס להגנה על הכספים מפני עיקול בשל חובות העובד –  לכאורה מתעוררת מחלוקת בפסיקה, ברם, כפי שיובהר להלן, ולאחר שהבדלי הגישות יוצגו, ניווכח כי הפער בין גישות בתי המשפט אינם כה גדולים.

בפסק הדין שניתן ב- בר”ע 1378/97 עסאם נ’ בנק הפועלים [פורסם בנבו] (להלן: “עניין עסאם“) קבע בית המשפט כי התיקון משנת 1973 נועד למנוע מנושי המעביד לעקל את הכספים, וככל והמחוקק ביקש להגן על כספי העובד היה קובע כי הכספים מוגנים.

לפי גישה זו – ואם וכאשר העובד זכאי לקבל פיצויי פיטורין, נושיו זכאים לעקל את הסכום אם זכותו לקבלם התגבשה, מאחר וברגע זה אין המדובר בכספי פנסיה, אלא בכספים של החייב שהם בני עיקול (ראו גם: בר”ע 1920/01 ראובן נ’ בנק המזרחי [פורסם בנבו]).

בניגוד לכך, ניתנו פסקי דין בהם נקבע כי ההגנה הקבועה בסעיף 26 חלה גם מפני נושי העובד, משום שהחוק אינו מבחין בין נושי העובד לאלו של המעביד, ובפסק הדין שניתן ב-בר”ע 736/04 לוסקי נ’ דקר [פורסם בנבו] קבע כבוד השופט הנדל כי ההגנה שהחוק מעניק היא גם ביחס לנושי העובד (להלן: “עניין לוסקי“).

לגישה זו מצטרף גם בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק רע”א 16517-05-11 מבטחים מוסד לביטוח לאומי של עובדים בע”ם נ’ חמוד גסאר סלימן (ניתן ביום 16.8.11, פורסם באתרים משפטיים [פורסם בנבו]) (להלן: “עניין מבטחים“).

יחד עם זאת, הרי קריאה מדוקדקת של שתי הגישות מלמדת שאין הן שונות באופן מהותי, ההבדלים אינם גדולים, כאשר בעניין עסאם הכספים היו נזילים עבור העובד, ובעניין לוסקי הכספים עוקלו כאשר היו עדיין במסגרת קופות הגמל, וטרם התגבשה זכאותו של העובד לקבלם.

משכך – אנו למדים כי על פי פסיקת בתי המשפט, הרי כל עוד הכספים מופקדים, וטרם התגבשה זכאותו של העובד לקבל אותם לא ניתן לעקל את הכספים, והמצב שונה כאשר הכספים כבר יצאו ממסגרת הקרן, ואז הפכו לכספי החייב, שהם בני עיקול.

בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק בר”ע 2662/04 גל קור המרכז המקצועי למיזוג אוויר בע”מ נ’ קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע”מ (ניתן ביום 23.12.08, פורסם באתרים משפטיים [פורסם בנבו]) (להלן: “עניין גל קור“), מחדד את הדברים, חוזר על הקביעה כי ביחס לנושי המעביד לא ניתן לעקל את הכספים, אולם ביחס לנושי העובד יש לבחון האם זכותו של העובד בכספים התגבשה אם לאו:

בית המשפט קובע כי כל עוד העובד אינו רשאי למשוך הכספים כי אז גם נושיו אינם רשאים לעקלם, שכן ממילא הכספים עדיין לא מגיעים לעובד עצמו.

זו הגישה כפי שהובעה גם בעניין לוסקי וגם בעניין מבטחים:

המבחן אינו מבחן חסינות הכסף, אלא טיב זכויותיו של העובד – אם זכותו לא התגבשה, כי אז לא זכאי לקבל את הכסף וכך גם נושיו אינם יכולים לעשות זאת, ולאחר שזכותו התגבשה – נושיו יכולים לעקלם.

חשוב לציין, במקרה שכסף מגמלה מגיע לידי החייב, בתום 30 יום, כספים אלו נחשבים ככספים הניתנים לעיקול.[15] במידה והכספים נותרו בקרן, רק משום שטרם נעשתה “הפעולה הטכנית” של משיכתם ע”י החייב, אין בכך כדי להתיר לחייב להשתחרר מתשלום חובותיו לנושיו וניתן להטיל עיקול על הכספים.[16]

לא כל מקרה של קבלת פיצויי פיטורין דומה למשנהו;

לעיתים המדובר בכספים המשמשים חייב לאחר אובדן מקום עבודה, ואין הם אלא מקור פרנסתו היחיד, ובנסיבות אלה ראוי כי חלק מהכספים יוגן מעיקול מפני נושיו; ברם שונים הדברים מקום שלחייב מקור פרנסה אחר, או הכנסות ממקורות אחרים, כי אז אין  סיבה מדוע אין לקבוע שכספי הפיצויים כולם ישולמו לטובת החובות.

משכך, על רשם ההוצאה לפועל לקבוע בכל מקרה בו מבוקש לבטל עיקול כאמור, בהתאם לנתונים שיובאו לפניו, מהו הסכום שיעוקל לטובת החובות ומהו הסכום שיוגן מעיקול (ככל ויוחלט שיש לעשות כן) – בהתאם לנסיבותיו המיוחדות והספציפיות של החייב לפניו.

שני תנאים מצטברים צריכים להתמלא, על מנת שניתן יהיה לשקול הטלת עיקול על ידי עובד על סכומים המשוריינים במסגרת סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים:[17]

[א] תנאי ראשון הוא כי העובד מצליח להוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת בשלב אישור הטלת העיקול, כי אי הטלתו עלולה למנוע ממנו את האפשרות להיפרע ממעבידו, בכל הנוגע לסכומים אותם מבקש לשריין סעיף 26 לחוק.

[ב] תנאי שני הוא כי הטלת העיקול, לבקשת העובד, לא תפגע באפשרותם של יתר עובדי החברה להיפרע מן המעביד, בכל הנוגע לסכומים אותם מבקש לשריין סעיף 26 לחוק.

רק בהתמלא שני תנאים אלה במצטבר יש כדי להביא את בית הדין לשקול להיענות בחיוב לבקשת אישור עיקול על סכומים משוריינים, חרף לשון סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, ועל מנת להגשים את התכלית הניצבת בבסיס הוראת סעיף זה. מטבע הדברים, רק במקרים נדירים יתמלאו שני תנאים אלה במצטבר.[18]

טענת קיזוז:

הדין החל טרם מתן צו כינוס, הוא סעיף 53 לחוק החוזים[19] הוראה זו קובעת, כי “חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים”. בית המשפט העליון, הגדיר חיוב קצוב כסכום הניתן לחישוב על פי חישוב אריתמטי פשוט, להבדיל מסכום המבוסס על השערה, הערכה או אומדן (ע”א 734/83 חברת החשמל לישראל בע”מ נ’ שפיר דוידוביץ (שותפות רשומה), פ”ד לח (1)613(1984), בפסקה 3 לפסק דינו של כב’ הנשיא מ’ שמגר).

קיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, בע”א 2146/06  ברק נ’ אבוקרט – מפרק [פורסם בנבו] (18.11.10) קבע בית המשפט העליון (בפסקה 29 לפסק הדין) כי התנאי העיקרי הנדרש לצורך זכות קיזוז של נושה על פי סעיף 74 לפקודה משתקף בקיומו של “אשראי הדדי”, או “חוב הדדי”, או “עסקים הדדיים”, התלויים בין הנושה לחייב. נקבע כי תנאי זה מחייב “… ראשית, קיומם של אשראי, חוב או עסקים המתרחשים במהלך העסקים הרגיל, ולא בעסקות יוצאות דופן ובלתי שגרתיות… שנית, נדרשת הדדיות בקשר שבין החברה החייבת לבין הנושה, במובן זה שמקור אחד, או עילה אחת, מצמיחה את החיוביים ההדדיים או העסקים המשותפים. לצורך קיזוז, חובות שני הצדדים צריכים לנבוע, אפוא, מעסקאות הדדיות, באופן “שההפרדה ביניהם תיראה ותישמע מלאכותית ולא סבירה…” (פסקה 44 לפסק הדין; ההדגשות במקור; ראו גם עניין אמדאוס, בפסקה 13 לפסק דינו של כב’ המשנה לנשיא  מ’ חשין). נפסק, כי הנטל להוכחת התנאים שנקבעו בהוראת סעיף 74 לפקודה מוטל על המבקש לחסות בצילה של הוראת הסעיף האמורה (שם, בפסקה 45 לפסק הדין).

מקום בו התקיימו לפני פשיטת הרגל התנאים לקיזוז חובות לפי הדין הכללי (ס’ 52 לחוק החוזים), אין הזכות מתאיינת עם פשיטת הרגל.[20] בהיות סעיף 74 לפקודה דין מיוחד דוחה הוא מפניו, כל אימת שהוא חל, את סעיף 53 לחוק החוזים. עם זאת כל אימת שעמדה זכות קיזוז לפלוני לפני פשיטת הרגל, אין היא נשללת ממנו עם פשיטת הרגל. לעניין דיני פשיטת הרגל המועד הקובע לזכות הקיזוז לפי סעיף 74 לפקודה הוא מועד צו הכינוס, אך אין זה הכרחי שזמן פירעון החובות נושא הקיזוז כבר יגיע ביום מתן צו הכינוס או שסכום החוב יהיה ידוע באותו יום. הוראות אלו טעונות התאמה לדיני הפירוק, ונפסק שהמועד המקביל לצו הכינוס בדיני הפירוק הוא מועד צו הפירוק ולא מועד הגשת הבקשה לפירוק. אם בוצעה פעולת קיזוז לפני התאריך האמור, חלה עליה הוראת סעיף 53 לחוק החוזים שלפיה ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו גם חיובים כספיים שלא מתוך עיסקה אחת, ובלבד שהם חיובים קצובים והגיע מועד פירעונם.[21]

חשוב לציין, עצם האפשרות לפדיון מוקדם של כספים בקופת גמל לקצבה אינה מבטלת את מעמדם כקופת גמל לקצבה לעניין סעיף 85 לפקודת פשיטת הרגל, לא ניתן לחייב חייב לפדיון מוקדם של דמי קצבה.[22] כספי פיצויים שהחייב מעוניין להשאירם בקופה על מנת שישמשו לתשלום קצבה בהגיעו לגל הזכאות מוגנים מפני קיזוז ומימוש.[23]

ככלל, עם הכרזתו של חייב פושט רגל יהיו נכסיו ניתנים לחלוקה בין נושיו ויוקנו לנאמן, אך פקודת פשיטת הרגל, מצמצמת את היקף הנכסים העשויים להתחלק ביו הנושים, וקובעת הוראות לגבי נכסים שאינם בני חלוקה, כדי להבטיח את מחייתו של החייב וצרכיו המינימאליים. לבימ”ש שיקול דעת, בהתאם למצבו הכלכלי והסוציאלי של החייב, לקבוע, האם יועברו כספי קופת הגמל או חלק מהם לקופת הנאמן. אך ביחס לקופת גמל למטרת קצבה בלבד בשונה מקופת גמל לתגמולים או לפיצויים, נקבע כי אין להקדים את פירעונה על מנת שלא להותיר את החייב בפני שוקת שבורה ביום צאתו לגמלאות. העברת כספי קופת הגמל למטרת קצבה או חלקם לנאמן תיבחן רק במועד תשלום הגמלה בהתאם למצבו של החייב באותה עת.[24] כאשר במידה וכספי הפיצויים נזילים (הגיע מועד תשלומם) ואינם לצורך קצבה ניתן לממשם.[25]

על מנת לממש את זכות הקיזוז, במקרה של מתן הלוואה, על המלווה להוכיח שהתקיימו התנאים למתן הלוואה, במידה ואינו עומד בנטל זה, לא תעמוד לו זכות קיזוז מהלווה.[26]

אציין שאין בסעיף 25 לחוק קופות גמל (המשקף את רצון המחוקק לעגן בחוק הוראות סוציאליות הקובעות שזכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות להעברה או שעבוד וזאת על מנת להגן על כספי עמיתים בגיל הפרישה) למנוע ממבוטח או עמית סולבנטי להסכים לשעבוד הכספים כנגד קבלת הלוואה הדרושה לו ובכפוף להוראות הדין. אין לקבל עמדה לפיה כספי קופת הגמל נועדו לשמש את החייב בהגיעו לגיל פרישה ולכן אין מקום לאפשר למבטחת לקבל את הכספים שמשמשים בטוחה להלוואה שנתנה.[27]

בהליך פשיטת רגל, כל עוד החייב לא ביקש להעביר את כספי התגמולים לקופת הכינוס לא ניתן לכפות עליו לעשות כן מכוח זכות הקיזוז. שונים הם פני הדברים ביחס לפיצויי הפיטורין, שהמבקש רשאי לעשות בהם שימוש לצורך פרעון החוב כולו או מקצתו ככל שהזכויות בהם יוקנו לחייב על ידי המעסיק.[28]

הבחנה בין זכות קיזוז קיימת לבין זכות קיזוז נטענת:

ככלל נהוג להבחין בין זכות קיזוז קיימת לבין זכות קיזוז נטענת. זכות קיזוז קיימת פירושה זכות שקיומה אינו שנוי במחלוקת, כאשר הזוכה הודה במפורש בקיומה או שזו זכות חלוטה ושוב אין הזוכה יכול להלין על קיומה. זכות קיזוז קיימת תיתכן גם “כאשר ניתן פסק דין סופי במחלוקת אחרת שהייתה בין הזוכה לחייב” (ראו דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שישית, בעמ’ 194ב). לא כן זכות קיזוז נטענת שהינה זכות קיזוז השנויה במחלוקת. טענה כזו אמורה להעמיד לטוען עילת הגנה בפני תביעת יריבו ובירורה של טענה כזו חורגת מגדר סמכותו של ראש ההוצאה לפועל הדן בטענת “פרעתי”.[29]

במקרה שהמועד לקיומם של חיובים הדדיים טרם התגבש, חיובו של החייב נחשב כחיוב שהמועד לקיומו טרם הגיע, באופן שאינו מצדיק ביצוע הקיזוז מכוח סעיף 53 לחוק החוזים.[30]

הוראות משכון:

סעיף 1 לחוק המשכון, מגדיר משכון כ-“שעבוד נכס כערובה לחיוב“. קביעת קיומו של משכון נקבע בהתאם לתוכן ההסכם ולא בהתאם לכותרתו, כעולה מלשון סעיף 2 (ב) לחוק המשכון אשר קובע כי “הוראות חוק זה יחולו על עסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא כינויה של העסקה אשר יהא” (ראו לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע”א 455/89 קולומבו מאכל ומשקה בע”מ נ’ בנק למסחר בע”מ פד”י מ”ה (5), 490 (17.10.1991); וכן ראו י. ויסמן בספרו “דיני קניין: זכויות קדימה ופרקי משכון” (2014)). כאשר בסעיף 4 לחוק המשכון מצוין כוחו של המישכון כלפי נושים אחרים.

מקום שמדובר בכספים וניירות ערך “רגילים”, אין צורך בחתימה על הסכם משכון נפרד ודי במסמכים שנחתמו כדי לקבוע שבין הצדדים קיים הסכם משכון. התכלית של פומביות המשכון מושגת באמצעות הימצאותו הפיזית של הנכס בחזקתו של בעל המשכון, כך שצדדים שלישיים לא יטעו לחשוב שהנכס הוא בבעלות הממשכן-החייב ויסתמכו עליו כחלק ממצבת נכסיו. ובקיצור, שכלול של משכון בדרך של הפקדה, יכול שייעשה אך לגבי נכסים מוחשיים, ושכלול לגבי נכסים לא מוחשיים ניתן לעשות אך בדרך של רישום.[31] במקרה ולא מדובר ב”נכס נד” לפי סעיף 4(2) לחוק המשכון, שעבוד משכון אינו עולה כדי משכון מופקד בהתאם להוראות לחוק המשכון, ואין עדיפות על פני נושים אחרים, מקום בו לא נרשם הנכס אצל רשם המשכונות ע”פ הדין.[32]

האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי.

[1] רע”א 8622/13 המוסד לביטוח לאומי נ‘ רחלה שחר.

[2] (ראו למשל: J.H. Langbein Substantial Compliance with the Wills Act 88 Harv. L. Rev. 489 (1975); J. Dukeminier & S.M. Johanson Wills, Trusts and Estates 306, 327 (Boston, 3rd ed., 1984)).

[3] רע”א 1821/98 ניקו בדים נ’ בנק דיסקונט, פ”ד נד(1) 773, 794 (להלן עניין בדים).

[4] ס’ 25(ב) לחוק הפיקוח על קופות גמל: “זכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות לעיקול אלא לפי הוראות שיקבע השר בהסכמת שר המשפטים, באישור ועדת הכספים ובכפוף להוראות כל דין”.

[5] ע”א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי נ’ ולך, פ”ד מג(2) 864, 872 (1989).

[6] ע”א 189/95 בנק אוצר החייל בע”מ נ’ אהרונוב, פ”ד נג(4) 199, 234 (1999).

[7] ע”א 382/65 סיגלוב נ’ עציון, קואופרטיב לעבודות עץ בע”מ, פ”ד כ(1) 442, 446 (1996).

[8] ע”א 323/80 אלתית בע”מ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ, פ”ד לז(2) 673, 680 (1983).

[9] בר”ע 232/75 אטבה נ’ רצבי, ל(1) 477 (1975); עניין בדים; רע”א 6621/08 עיני נ’ שיפריס (24.8.2008)[פורסם בנבו].

[10] (ראו לעניין זה עמדת השופט י’ דנציגר ברע”א 2083/12 הפניקס חברה לביטוח בע”מ נ’ פדן (1.9.2013) [פורסם בנבו].

[11] פש”ר (מחוזי ת”א) 55539-09-16 עו”ד אופיר פדר המנהל המיוחד נ’ יוסף עאידי (פורסם בנבו, 10.01.2018).

[12] (בש”א (חי’) 9685/06 צור חיים נ’ כונס הנכסים הרשמי [פורסם בנבו] (11.11.07) (להלן: “עניין צור חיים“)).

[13] (פש”ר (מרכז) 25303-03-11 עינת רוזנצויג נ’ איריס יפרח מיכאלי [פורסם בנבו] (8.7.14) (להלן: “עניין רוזנצויג“).

[14] רע”א 8622/13 המוסד לביטוח לאומי נ‘ רחלה שחר (21.11.2013) [פורסם בנבו].

[15] רע”א 4209/98 יפת לוי נ’ בנק לאומי בע”מ סניף טבריה (פורסם בנבו, 26.04.1999).

[16] בר”ע 2662/04 גל קור המרכז המקצועי למיזוג אוויר בע”מ נ’ קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע”מ (ניתן ביום 23.12.08, פורסם באתרים משפטיים [פורסם בנבו]).

[17] לשיקולים הכלליים בעניין הטלת עיקול ראו: י’ זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 579-599 והאסמכתאות שם.

[18] ע”ע (ארצי) 309/03 סימון לוי נ’ קרן מרכזית לפיצויי פיטורין בע”מ (פורסם בנבו, 24.11.2004).

[19] פש”ר (מחוזי י-ם) 4217-07 בועז יונה נ’ כונס נכסים רשמי תל אביב )פורסם בנבו, 03.03.2016).

[20] ע”א 1292/05 מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון נ’ חי גל מהנדסים וקבלנים בע”מ (פורסם בנבו, 07.02.2007).

[21] ע”א 4548/91 משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית שיתופית בע”מ נ’ הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע”מ.

[22] ע”א 7114/09 יורם בן עמי נ’ איתן רבין (פורסם בנבו, 09.05.2012).

[23] פש”ר (מחוזי חי’) 11529-10-15 הראל ביטוח ופיננסים בע”מ נ’ הכונס הרשמי מחוז חיפה (פורסם בנבו, 21.08.2017).

 [24]בש”א (מחוזי חיפה) 9685/06 צור חיים נ’ כונס הנכסים הרשמי – מחוז חיפה (פורסם בנבו, 11.11.2007(.

[25] פש”ר (מחוזי ת”א) 3399-08-16 מגדל חברה לביטוח בע”מ נ’ ינון אלפסה אליה (פורסם בנבו, 24.03.2017).

[26] פש”ר (מחוזי חי’) 60754-06-13 מאהר בשותי נ’ עו”ד עמיד מח’ול (פורסם בנבו, 08.01.2015).

[27] פש”ר (מחוזי ת”א) 26951-04-14 ניב (בנימין) בוגין נ’ כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 22.02.2016).

[28] פש”ר (מחוזי חי’) 358-09-15 ראובן ירדנה נ’ הכונס הרשמי מחוז חיפה (פורסם בנבו, 26.01.2017).

[29] רע”א 5336/06 עו”ד גיל פרמינגר נ’ עיריית חיפה (פורסם בנבו, 25.03.2007).

[30] רצ”פ (מחוזי חי’) 44247-10-16 לוקי בניה ופיתוח בע”מ נ’ יעקב פריצקר ושות’ חברה לבנין חיפה בע”מ )פורסם בנבו).

[31] פש”ר (מחוזי ת”א) 9804-08-14 יחיאל שיאון נ’ כונס נכסים רשמי תל אביב 2. בנק מזרחי טפחות בע”מ )פורסם בנבו).

[32] פש”ר (מחוזי ת”א) 1628-07 אילן מוריאנו, עו”ד (נאמן) נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ )פורסם בנבו, 03.08.2015(.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *