מהו חוזה? מי רשאי לכרות חוזה? כיצד כורתים חוזה? מידע שכל אדם צריך לדעת

מהו חוזה? מי רשאי לכרות חוזה? כיצד כורתים חוזה? מידע שכל אדם צריך לדעת

כאשר אנו רוצים לבחון דבר מה והגדרתו “המשפטית“, אנו בודקים בשלב הראשון את החוק – במקרה שלנו את חוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 (להלן: “החוק“). אולם בחינת חוק החוזים מגלה כי אין הגדרה סטטוטורית למהו חוזה. בהתאם לכך בשלב השני כדי לבחון מהו חוזה מבחינה “משפטית“, אנו צריכים לבחון את הפסיקה ומה הגדרת בית המשפט לחוזה. ברם גם בית המשפט לא נתן לנו הגדרה ברורה למהו חוזה, בית המשפט נתן לנו  רק את התנאים לכריתת חוזה (תנאים שיפורטו בהמשך). בשלב השלישי, אם ואנו לא מוצאים הגדרה משפטית במקור סטטוטורי ולא בפסיקה של בתי המשפט, בלית ברירה נגדיר חוזה כהגדרתו במילון ספיר: “כתב הסכם המציין את התחייבות הצדדים החתומים עליו” – מבחינה משפטית הגדרה זו לחוזה מלאה באי דיוקים משפטיים כמספר המילים בהגדרת מילון ספיר לחוזה.

“כתב“ – ניתן לכרות חוזה בעל פה, אמנם לא מומלץ אך אפשרי וחוזה מסוג זה בעל תוקף. בנוסף, ישנם חוזים שנקבעים על ידי התנהגות, לדוגמא, שוכר שנשאר  בהסכמת המשכיר מעבר לתקופת השכירות מבלי לכרות חוזה חדש, כאשר תנאי החוזה הישן ממשיכים לחול. “הסכם” – יכול להיות מקרה של הסכם ללא חוזה. לדוגמא, מרצה אומר לסטודנט שבהפסקה יענה על שאלתו האם ניתן לאכוף את ההסכם? התשובה היא לא. גם במצב שבני זוג כתבו מסך עם הכותרת הסכם במסגרתו חולקו תפקידי הבית כגון מי זורק את הזבל ומי עושה כלים, האם ניתן לאכוף את ההסכם הזה? לא בהכרח. זה שנכתב בראשו של מסמך הסכם לא מספיק. הגדרה יותר נכונה הסכם שיש בו קשר משפטי מחייב. “התחייבות הצדדים” – ניתן להמחיש את אי הדיוק בהגדרת מילון ספיר, על ידי הדוגמא הבאה, ראובן ושמעון קובעים הסכם שבו ראובן יעביר את רכבו על שם ושמעון, ושמעון ישלם לראובן 50,000 ₪, האם הסכם זה נחשב התחייבות? ע”פ ההגדרה במילון ספיר לא בגלל שלא צוין בהתחייבות הצדדים איך ומתי יבוצע התשלום ומקום העברת הבעלות, דיני החוזים לעומת זאת כן מחשיבים מקרה שכזה כחוזה מחייב. “החתומים עליו” – חוזה לא בהכרח חייב שתהיה חתימה. כגון חוזה בע”פ או בהתנהגות. יש נסיבות מיוחדות בדיני חוזים שחוזה ללא חתימה יכול להיחשב כחוזה מחייב. חתימה היא אינדיקציה שמדובר בחוזה אך אין חובה בחתימה. ראינו כי הגדרת חוזה מצריכה בחינה מעמיקה ומדוקדקת של השפה העברית והכרת עולם המשפט, יחד עם זאת, לרובנו, הגדרת חוזה מגיעה באופן טבעי ולרוב ביום יום נדע מתי אכן מדובר בחוזה, כאשר במקרים “האפורים” מומלץ ורצוי להיוועץ עם עורך דין.

סוגי חוזים: ישנם שתי שיטות לחלוקת חוזה:

סיווג לפי סוג פעולה שביסוד החוזה, לדוגמא, פעולת מכר (רכישת מגרש, רכישת דירה). שכירות (זכות להשתמש בנכס בעבור תשלום). שירותים (קבלת התנהגויות מאדם אחר), לדוגמא, עורך דין, שירותי סלולר וכדומה. עבודה לדוגמא, חוזה העסקה. הלוואה, לדוגמא, הלוואה מהבנק. ניתן לסווג חוזים לפי קטגוריות וזוהי שיטה נפוצה בישראל. סיווג לפי פעולה נוח מהבחינה שיש חוקי מכר, חוקי עבודה וחוקי השכירות ושאילה (בשכירות נדרש לשלם בשאילה אין תמורה). חוקי שירותים נמצאים תחת חוקי קבלנות.

מאפייני הצדדים, לדוגמא, חוזה צרכני (צרכן – עוסק). חוזה מסחרי (עוסק – עוסק, חוזה בין שני סוחרים), לדוגמא, חוזה זכיינות. חוזה רשות (צד א אחת מרשויות המדינה – צד ב יכול להיות עוסק או אדם פרטי). ישנם עוד סוגים של סיווג לפי מאפייני הצדדים.

מי יכול לכרות חוזה?

בכריתת חוזה חשוב שתהיה הסכמה בין הצדדים לחוזה – עקרון חופש החוזים (האפשרות לבחור עם מי ואיזה סוג חוזה לכרות). יש מצבים שבהם המחוקק מחליט להתערב בחופש החוזים של הצדדים, זאת מפני שמדובר בעקרון לא מוחלט ובעל סייגים. המחוקק מתערב ופוגע בחופש החוזים במקרה שמאפייניו של החוזה או של אחד הצדדים לחוזה מלמדים על איזשהו פגם ביסוד ההסכמה של הצדדים – מצב כזה ייתכן בין אנשים שאין להם כשרות משפטית. כדי שאדם יוכל לקיים פעולה משפטית (לדוגמא – חוזה) צריך שיהיה לאותו האדם “כשרות משפטית“. בהיעדר כשרות משפטית המחוקק לא מכיר בחוזה שנכרת בין הצדדים. מספיק שצד אחד מהצדדים לחוזה הוא ללא כשרות משפטית על מנת לבטלו. ישנם מקרים שלמרות שלצד אחד מהחוזה אין כשרות משפטית החוזה עדיין תקף ומחייב מבחינה משפטית.

סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962 – ההנחה היא שלכל אדם יש כשרות משפטית, קרי לכל אדם יש את אותה יכולת לבצע פעולה משפטית. חריג לכך מקרה שיש חוק או פסיקה שקובעת אחרת.

מתי המחוקק ירצה להגביל כשרות משפטית?

מטרת חוק הכשרות היא להגן על אנשים שאנחנו כחברה חושבים ששיקול דעתם פגום: א. קטינים ב. פסולי דין.

קטינים – מיהו קטין? סעיף 3 של חוק הכשרות מגדיר – אדם שמתחת לגיל 18 הוא קטין – אדם שמעל גיל 18 הוא בגיר. מטרת סעיף 3 לחוק הכשרות – הגבלת קטינים מכריתת חוזה (קטין מתחת לגיל 18) – המחוקק רוצה להבטיח וודאות משפטית, קרי אדם מעל גיל 18 יכול לקבל החלטות משפטיות. אנו לא נדרשים לבדוק כל ילד לגופו – לראות אם אותו ילד בן 16 או 17 הוא בוגר מספיק להחליט על עצמו, אלא גיל שבו חזקה על אדם בהגיעו לגיל כשרות משפטית אותו האדם נחשב אחראי מספיק וניתן לכרות עימו חוזה. חזקה שאדם מעל גיל 18 כשיר לכרות חוזה היא דבר נדרש מפני שהחזקה יוצרת וודאות משפטית. סעיף 4 לחוק הכשרות: “פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו”. סעיף 14 וסעיף 80 לחוק הכשרות קובע: נציגו של קטין הוא שני הוריו, במידה והוריו אינם נציגיו (נפטרו או אינם כשירים) נציג הקטין יהיה אפוטרופוס. פסולי דין – אנשים שבית המשפט קבע כי אין להם כשרות משפטית, לדוגמא, אנשים הלוקים בנפשם. עכשיו שהבנו מהו חוזה ומי יכול לערוך חוזה, אנו נבחן כיצד נכרת חוזה.

כיצד נכרת חוזה?

סעיף 1′ לחוק החוזים – חוזה נכרת במצב שבו יש הצעה+קיבול. רוב המקרים בעולם נופלים תחת הצעה וקיבול. אך יש מצבים שונים. לדוגמא – שני אנשים אשר במשך תקופה ארוכה דנו לגבי תנאים של עסקה ולאחר זמן פנו לעורך דין שיכתוב את חוזה האם הייתה הצעה וקיבול? לא בדיוק. דוגמא נוספת – חוזה התנהגות, בדומה לדוגמא לעיל, אדם שבסיום חוזה השכירות ממשיך להתגורר בנכס וממשיך לשלם כרגיל, לא מתקיים הצעה+קיבול, אך עדיין משתכלל חוזה בין הצדדים.

הצעה מהי? כדי לענות על כך עלינו לשאול 3 שאלות:

א. האם נעשתה פניה בין אדם לחברו? ב. האם יש גמירת דעת? ג. האם הפנייה מסוימת?.

הצעה

פנייה של אדם לחברו – האם חברה נחשבת אדם? התשובה היא כן. פקודת הפרשנות מ-1981, קובעת בכל מקום בחוק שרשום את המילה אדם – ההגדרה של אדם כוללת חברה או התאגדות אחרת (כגון: עמותה ושותפות).
שאלה נוספת היא האם הפנייה יכולה להיות על ידי קבוצה? מה קורה אם קבוצה פונה לאדם אחר. מבחינה מילולית אדם – יחיד. פקודת הפרשנות מ-1981, הגדרת אדם כוללת בתוכה חבר בני אדם.
סיכום – אדם לרבות יחיד, רבים, חברה ותאגיד. הצעה צריכה להיות של אדם לחברו – האם הפנייה חייבת להיות לחברו? התשובה היא לא. פניות בגדר הצעה יכולות להיות גם למי שאינו חבר במובן הקלאסי. ישנה בעיה נוספת המילה חברו רשומה ביחיד לכן מבחינה מילולית גם כאן ישנה בעיה – בעיה שלא מתפרשת בפקודת הפרשנות מ-1981. בין אם מדובר בקבוצה מסוימת או קבוצה בלתי מסוימת (כגון הודעה בעיתון או מכרז). שאלה זו נפתרת על ידי שימוש בסעיף 2 לחוק החוזים הקובע: “הפניה יכולה שתהיה לציבור”.

גמירת דעת – ביטוי לא רגיל ולא מוכר שאין לו הגדרה חקיקתית (מקורו במשפט העברי). גמירת דעת – כוונה ליצירת יחסים משפטיים מחייבים. מהו מבחן גמירת הדעת? שני אפשרויות מבחן סובייקטיבי או אובייקטיבי?
סובייקטיבי – האם הכוונה הפנימית אישית הסובייקטיבית של הפונה הייתה להתקשר בחוזה מחייב?
אובייקטיבי– האם אדם סביר בנעלי הניצע (אדם שמקבל את הפניה – ניצע) היה למד על כוונה ליצירת יחסים משפטיים? בפסק דין זנדבנק נ’ דנציגר נקבע שהמבחן שיש להחיל הוא המבחן האובייקטיבי.
נימוקים אפשריים להחלת המבחן האובייקטיבי: א. מבחן אובייקטיבי עדיף בגלל שהעלויות המוסדיות אל מול העלויות של המבחן הסובייקטיבי נמוכות יותר. הכוונה שהעלות למדינה להוכיח במקרה של מבחן סובייקטיבי גבוהות יותר מאשר במקרה של מבחן אובייקטיבי. ג. במבחן הסובייקטיבי תיתכן טעות – קשה לדעת מה האדם חשב בסתר ליבו. ג. המבחן האובייקטיבי מגן על אינטרס ההסתמכות של הניצע (הסיבה החשובה ביותר).
בדיקת איזה נסיבות רלוונטיות – כל הנסיבות הרלוונטיות צריכות להיבדק:

הדבר הראשון שנבדוק (והחשוב ביותר) – לשון הפניה מבחינה לשונית בין אם הפנייה הייתה בעל פה או בכתב. במידה והלשון רצינית, החלטית זה יהיה אינדיקציה לגמירת דעת. הדבר השני שנבדוק – התנהגות הפונה לפני הפנייה. הדבר השלישי שנבדוק – מעמד הפניה/הכריתה – איך נראית התפאורה של הפנייה האם במעמד רציני או לא? לדוגמא, מקום מפגש הפנייה כגון פגישה במשרד עורכי דין, או ברכב. הדבר הרביעי שנבדוק – התנהגות הפונה לאחר הפנייה. לדוגמא, הרמת כוסית ולחיצת ידיים שמלמדת על גמירת דעת, או אי בקשת העתק מחוזה כאשר מדובר בעסקה גדולה. הדבר החמישי שנבדוק – חתימה – אם הצדדים חתמו על חוזה הדבר מהווה אינדיקציה לגמירת דעת הצדדים. הדבר השישי שנבדוק – מידת המסוימות – ככל שהפנייה יותר מפורטת יש בכך כדי ללמד על רצינות (גמירת דעת). הדבר השביעי שנבדוק – בדיקת מצבו המנטלי של הפונה (מבחינה אובייקטיבית).
המשקל היחסי של כל בדיקת מתוך שבעת הדברים שאנו בודקים אינו קבוע ונבדק על פי השכל הישר – כל מקרה לגופו – וייתכנו דברים נוספים לבדיקה שלא נכללים ברשימה זו, לכן כדאי לשקול להתייעץ עם עורך דין בנושא.

מסוימת – פנייה צריך שתהיה בה את התנאים המהותיים והחיוניים של העסקה. מהם פרטים חיוניים/מהותיים? הפסיקה קבעה שפרט חיוני/מהותי משתנה לפי נסיבות העניין. דוגמא – בעסקה למכירת אופניים לא נדרש לציין את מקום המכירה, לעומת זאת בעסקת מקרקעין חשוב לציין את כתובת הנכס המוצע למכירה. דוגמא נוספת – כשמעניקים מתנה, מחיר אינו פרט חיוני (דומה לחוזה השאלה שבו גם אין צורך במחיר). בית המשפט העליון קובע: “ככל שיש יותר ראיות שמראות על גמירת דעת אז אני מוכן לכפר על מסוימות חסרה”. השלמת פרטים חסרים מהותיים? בעבר בית המשפט לא היה משלים פרטים מהותיים במקרה של חוסר בחוזה, כיום הנטייה היא כן. בתי המשפט מוכנים להשלים פרטים מהותיים בעסקה – כל עוד יש ערוצי השלמה מתאימים בית המשפט ישלים את החסר בחוזה וייקבע כי התקיימה דרישת המסוימות.

ערוצי השלמה

ערוץ השלמה ספציפי – סעיף 41 לחוק החוזים. מאפשר השלמה של מועדים – בין אם מדובר על מועדי תשלום ובין אם מדובר על מועדי העברת בעלות. בית המשפט יכול להשלים גם במקרה של לקונה (חסר) בחוזה.
סעיף 44(א) לחוק החוזים – השלמת מקום החיוב: אם הצדדים לא קבעו מהו מקום החיוב אז מקום החיוב יהיה במקום העסק של הנושה. אם אין לנושה מקום עסק קיום העסקה תהיה במקום מגוריו של הנושה. דוגמא – נכרת חוזה שבו הוסכם שצד א’ יעביר לצד ב’ מכולה של מוצר מסוים. מועד התשלום והמחיר מצוין בפניה, אך לא צוין היכן תימסר המכולה. הפניה תיחשב כמסוימת למרות חוסר הפרט המהותי של המיקום. ניתן להשלים את החסר ולקיים את החוזה על ידי ערוץ השלמה מכוח סעיף 44(א) לחוק החוזים. סעיף 45 לחוק החוזים – טיב הסחורה – לדוגמא מוכר מציע עגבניות, אך לא מציין מה טיב העגבניות. האם הפנייה נחשבת מסוימת? כן בהתאם לערוץ השלמה מכוח סעיף 45 לחוק החוזים. היגיון לשימוש בערוצי השלמה: בית המשפט חושש שאנשים ינסו להתחמק מהעסקה. הצדקה נוספת – ככל הנראה זה מה שהצדדים התכוונו – והמטרה שהחוזה כן יתקיים.

קיבול מהו?

סעיף 5 לחוק החוזים קובע מהו קיבול. הודעת קיבול צריכה לקיים 3 מרכיבים עיקריים (הודעה, מסירה וגמירת דעת):

הודעה – בדרך מקובלת על פי נסיבות העניין – סעיף 60(א) לחוק החוזים. שאלה משפטית שמתעוררת היא מה התוכן של ההודעה? האם היא צריכה להיות מסוימת? לא, החוק לא דורש מסוימות, לעומת בסעיף 2 לחוק החוזים (הצעה) יש דרישה מסוימות. אי דרישת מסוימות בקיבול נובעת מלשון החוק שלא דורש מסוימות וגם מבחינת ההיגיון אין צורך לחזור על ההצעה בעת הקיבול – אם בתוך ההצעה יש כבר מסוימות.

הקיבול חייב שיהיה במסירה – החלטת הניצע אינה מספיקה, צריך שההודעה תגיע לנמען או למענו על פי סעיף 60(ב) לחוק החוזים. מטרת תנאי זה להגן על אינטרס ההסתמכות של המציע, ולכן נדרש תנאי של מסירה בקיבול.

גמירת דעת –להתקשר בחוזה משפטי מחייב לפי ההצעה. כל מה שנאמר לעיל על גמירת דעת בנושא הצעה תקף גם לגבי קיבול.

במקרה של קיבול עם שינוי – תוספת או הגבלה – הניצע הופך למציע חדש. אם מדובר בשינוי מהותי אין מחלוקת שמדובר בהצעה חדשה. במקרה של שינוי שהוא לא מהותי, אלא צורני בלבד ללא משמעות משפטית – נראה את השינוי הזה כקיבול – לדוגמא – שינוי גודל הפונט של החוזה.

קיבול דרך התנהגות – יש מקרים שניתן לעשות קיבול בהתנהגות, לדוגמא הפקדת כסף לחשבון הבנק של המציע.

קיבול יכול להיות בהתנהגות בצורות הבאות:

א. בצורה מפורשת ועולה בצורה ברורה מההצעה – התנהגות מפורשת בהצעה שמהווה קיבול בהתנהגות. ב. בצורה עקיפה עולה בצורה משתמעת מההצעה – כגון: מודעת פרס על כלב שאבד. בהחזרת הכלב נעשה קיבול בהתנהגות.

האם קיבול יכול להתקבל בשתיקה?

כולנו מכירים את הביטוי “שתיקה שווה הסכמה“, האם בחוזים שתיקה מהווה הסכמה? התשובה היא לא. הסיבה לכך ש-3 מרכיבי הקיבול הנדרשים לא מתקיימים: הודעה, מסירה וגמירת דעת. מה קורה במצב שבהצעה עצמה רשום אם אין תשובה תוך שבוע יתקיים קיבול? החוק קובע שהצעה שבתוכנה מצוין ששתיקה מהווה קיבול בתוך ההצעה לא נחשבת כקיבול. חריג -שתיקה שמהווה קיבול – במקרה של הצעה מזכה (הצעה שרק מיטיבה עם הניצע). לדוגמא – חברה ששולחת הודעה ללקוח שהיא מוזילה לו את העלויות. סעיף 7 לחוק החוזים – מגדיר מה נחשב הצעה מזכה. היגיון לכך: רוב האנשים ירצו לקבל הצעה מזכה – ואת נטל הודעת אי ההסכמה מטילים על המיעוט שיוותר על הצעה מזכה.

מועד הקיבול

סעיף 8(א) לחוק החוזים – קיבול חייב בזמן שמצוין בהצעה, במידה ולא מצוין זמן בהצעה תוך זמן סביר.
כדי להבין מונח שסתום צריך להבין את ההיגיון של אותו מונח שסתום. דוגמא למונחי שסתום: תום לב, זמן סביר וכדומה.

זמן סביר – מושג שסתום, מושג מעורפל, בחינת מה נחשב “זמן סביר” נעשית בהתאם להיגיון העומד מאחוריו, האינטרסים ועובדות המקרה הספציפי:

א. אינטרסים – האינטרס של הניצע שהזמן הסביר יהיה כמה שיותר ארוך (כדי שיוכל ללמוד את ההצעה). האינטרס של המציע לדחוק בזמן את הניצע ושהזמן יהיה קצר יחסית (המציע רוצה וודאות, לסגור את העסקה ולקבל את החלק שלו בחוזה כגון: כסף, דירה ורכב).

ב. אינדיקציות עובדתיות – איך יודעים אם מדובר בזמן סביר? התשובה:  תלוי בנסיבות המקרה.

קיבול מאוחר – מה קורה במקרה של קיבול לאחר שההצעה פקעה? דינו של קיבול זה הוא להפוך להצעה חדשה. מה קורה במקרה שעקב נסיבות, הקיבול לא התקבל בזמן סביר? סעיף 8(ב) לחוק החוזים קובע שאם הודעת הקיבול הגיעה למציע לאחר שעבר הזמן הסביר – נכרת חוזה. למציע יש אפשרות לבטל את החוזה במידה והמציע מודיע מיד בעת קבלת הקיבול המאוחר שאינו מעוניין בכריתת חוזה עם הניצע. לדוגמא הניצע שלח בדואר את הסכמתו לחוזה. הדואר התרשל – שלא באשמת הניצע. ההודעה הגיעה למציע לאחר פקיעת ההצעה – נכרת החוזה בין המציע לניצע, בתנאי שהמציע לא מבטל מידית בעת קבלת הודעת הקיבול המאוחרת מהניצע.

עכשיו שאנו יודעים מהו חוזה, מי יכול לכרות חוזה ומהם התנאים לכריתת חוזה, מה שנותר לנו הוא לדעת מהם הסעדים במקרה שכרתנו חוזה והצד השני מפר את התחייבותו כלפינו – זאת ועוד במאמר “מה מגיע לי? | מהם הסעדים השונים? | פיצויים בגין הפרת חוזה” ובכתבות נוספות באתר L-Baz.

.

האמור במאמר אינו מובא כתחליף לקבלת יעוץ משפטי של עורך דין והוא מהווה מידע כללי בלבד, אשר אינו מהווה ייעוץ משפטי מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית על פי המידע והפרטים האמורים באתר זה הינה על אחריות המשתמש בלבד. בכל מקרה ספציפי יש להיעזר בבעל מקצוע המתמצא בתחום – ניתן לפנות אליי במייל ואפנה אתכם לעורך דין מוסמך ממשרדי לטיפול משפטי בתשלום, הכל בהתאם לצורך ובהתאם לנסיבות המקרה הספציפי.

למעט מקרים שהחקיקה דורשת דרישת כתב, כגון בעסקאות מקרקעין כנדרש על פי ס’ 8 לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969.

ניתן להשלים לקונות בחוזה, על ידי ערוצי השלמה, כפי שיפורט במאמר זה.

מקרים שמאמרי זה לא אדון.

ס’ 2 לחוק הכשרות:  כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט.

ס’ 3 לחוק הכשרות: אדם שלא מלאו לו 18 שנה הוא קטין; אדם שמלאו לו 18 שנה הוא בגיר.

ס’ 4 לחוק הכשרות:  פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו; ההסכמה יכולה להינתן מראש או למפרע לפעולה מסוימת או לסוג מסוים של פעולות. יכול נציגו של קטין לבטל הסכמתו לפעולה כל עוד לא נעשתה הפעולה.

ס’ 14 לחוק הכשרות: ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים.

ס’ 80 לחוק הכשרות : בחוק זה:  “נציג” של אדם – הוריו או אפוטרופסו הממונה, הכל לפי הוראות הפרק השני והשלישי.

ס’ 1 לחוק החוזים: “חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה”.

ס’ 2 לחוק החוזים: “פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; הפניה יכול שתהיה לציבור”.

ע”א 440/75 זנדבנק נ’ דנציגר, פ”ד ל(2) 260, פסקאות 1-5.

ס’ 41 לחוק החוזים: “חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש”.

ס’ 44(א) לחוק החוזים: “חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק – במקום מגוריו הקבוע”.

ס’ 45 לחוק החוזים: “חיוב למתן נכס או שירות שלא הוסכם על סוגם או טיבם, יש לקיים במתן נכס או שירות מסוג ומטיב בינונים”.

ס’ 5 לחוק החוזים: הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה.

ס’ 60(א) לחוק החוזים: הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה.

ס’ 2 לחוק החוזים: פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; הפניה יכול שתהיה לציבור.

ס’ 60(ב) לחוק החוזים: מקום שמדובר בחוק זה על מסירת הודעה, רואים את ההודעה כנמסרה במועד שבו הגיעה לנמען או אל מענו.

ס’ 11 לחוק החוזים: קיבול שיש בו תוספת, הגבלה או שינוי אחר לעומת ההצעה כמוהו כהצעה חדשה.

ס’ 6(א) לחוק החוזים: (א)  הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה; ולעניין סעיפים 3(א) ו-4(2), התנהגות כאמור דינה כדין מתן הודעת קיבול.

ס’ 6(ב) לחוק החוזים: (ב)   קביעת המציע שהעדר תגובה מצד הניצע ייחשב לקיבול, אין לה תוקף.

ס’ 7 לחוק החוזים: הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע, חזקה עליו שקיבל אותה, זולת אם הודיע למציע על התנגדותו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה.

ס’ 8(א) לחוק החוזים: אין לקבל הצעה אלא תוך התקופה שנקבעה לכך בהצעה, ובאין תקופה כזאת – תוך זמן סביר.

ס’ 9 לחוק החוזים: קיבול של הצעה לאחר שפקעה, כמוהו כהצעה חדשה.

ס’ 8(ב) לחוק החוזים: נתן הניצע הודעת קיבול בעוד מועד, אך הודעתו נמסרה למציע באיחור מחמת סיבה שאינה תלויה בניצע ולא הייתה ידועה לו, נכרת החוזה, זולת אם הודיע המציע לניצע על דחיית הקיבול מיד לאחר שנמסרה לו הודעת הקיבול.