האם האדם הסביר כולל בתוכו את הלוקה בנפשו (המשוגע) המצוי?

האם האדם הסביר כולל בתוכו את הלוקה בנפשו (המשוגע) המצוי?

“האדם הסביר אינו רק האדם היעיל. זהו גם האדם הצודק, ההוגן והמוסרי. זהו האדם הדואג לעצמו, לזולתו ולציבור, ואף כל אלה אינם משקפים את מלוא מורכבותו. עם זאת, האדם הסביר אינו האדם המושלם. זהו האדם המשקף את מורכבות חיינו, על מעלותיהם וחסרונותיהם על-כן הסבירות מבטאת את תגובתה הראויה של החברה. תגובה זו קשורה תמיד לנסיבות המקרה, והיא מבטאת את תפיסתה של החברה באשר ל”האשמה החברתית” המונחת ביסוד ההתרשלות“.

על אף דבריו של השופט ברק דלעיל, הרי שבפועל תפיסת ביהמ”ש ביחס למיהות האדם הסביר והתגובה הראויה של החברה אינה נבחנת בהתאם לנסיבות המקרה, לפחות לא כאשר בפני ביהמ”ש עומד אדם הלוקה בשכלו – במאמרי זה אראה שלא תמיד כך היה הדבר:

ביהמ”ש המחוזי בחיפה בפרשת כרמי נגד סבג דן בשאלה האם ראוי להחיל את הגנת אי-השפיות במשפט הפליל גם בדיני הנזיקין? זאת בהתייחס לעוולת “התקיפה“. בפרשת כרמי ביהמ”ש קבע בדעת רוב כי אין תחולה להגנת אי-השפיות במשפט הפלילי גם בדיני הנזיקין. האירוע שעמד בבסיס הדיון התרחש בגן ציבורי שבו גד כרמי, בת זוגו ובתם התינוקת יצאו לבלות. דניאל סבג, שבעת האירוע מלאו לו 8 שנים, שיחק באותו הגן. כרמי תקף בסכין את סבג, ללא התגרות מצד האחרון ולאחר מכן שיסף את גרונה של בתו התינוקת, שנפחה נשמתה בו במקום. סבג ניצל ממוות לאחר שפונה במהירות לבית חולים. ביהמ”ש המחוזי בחיפה קבע, כממצא, כי כרמי היה לוקה בנפשו בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו ולכן אינו בר-עונשין. בהמשך הגיש הנפגע סבג, באמצעות הוריו, תביעה נזיקית על פי עוולת התקיפה לביהמ”ש השלום בחיפה – ביהמ”ש קיבל את התביעה והורה על כרמי לשלם פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לסבג.

בעבר באותו האופן שהגנת אי-שפיות שימשה כהגנה במשפט הפלילי, כך הגנת אי-שפיות שימשה לעיתים כהגנה בתביעה נזיקית, המקרה הראשון שבו דנו בהגנת אי-שפיות בהקשר של הדין האזרחי במשפט המקובל היה Weaver v. Ward:

“f two masters of defense playing their prizes kill one another, that this shall be no felony; or if a lunatic kill a man, or the like, because felony must be done animo felonico: yet in trespass, which tends only to give damages according to hurt or loss, it is not so; . . . and therefore no man shall be excused of trespass . . . except it be judged utterly without his fault. As if a man by force take my hand and strike you”.

בשנת 1934 כשפורסמו Restatement of Torts בפעם הראשונה, The American Law Institute (ALI) החריגו את הצורך של הלוקה בנפשו לעמוד בדרישה של האדם הסביר באופן מפורש:

“Unless the actor is a child or an insane person, the standard of conduct to which he must conform to avoid being negligent is that of a reasonable man under like circumstances.”

לסיכום, מיהות האדם הסביר בבחינה היסטורית של המשפט המקובל (ומנקודת מבט השוואתית) מגלה כי הדין החל כיום בישראל ביחס להגנת אי-שפיות בדיני הנזיקין, אינו הדין שחל בעבר, וכי “הסבירות המבטאת את תגובתה הראויה של החברה“ – משתנה מחברה לחברה, ממקום למקום ומתקופה לתקופה, ועולה השאלה, האם ראוי שכך יהיה? והאם תגובת החברה כיום להגנת אי-שפיות בדיני הנזיקין היא התגובה הראויה באמת?

 מחבר: יקיר אלבז, סטודנט למשפטים שנה ב’, אוניברסיטת תל אביב (במסגרת קורס משפט והיסטוריה).

ראו פס’ 16 לפסק דינו של השופט ברק בע”א 5604/94 חמד נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח (2) 498 (2004).

ע”א (מחוזי חיפה) 2174/04 גדי כרמי באמצעות הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים עמרם ואנט כרמי נ’ סבג דניאל (פורסם בנבו, 29.12.2004).

הגנת אי-שפיות הדעת בפלילים חלה רק על מחלות נפשיות שגורמות לניתוק מן המציאות ולפגם חמור בכושר השיפוט. ראו י’ בזק, האחריות הפלילית של הלקוי בנפשו (מהדורה 3, 1985) 26-24. במאמר זה לא אבחין בין מחלות הנפש השונות ואניח כי המזיק נכלל בהגדרת המשפט לחולה נפש.

ת”פ (מחוזי חיפה) 326/99 מדינת ישראל נ’ כרמי גד (פורסם בנבו, 31.12.1999).

ת”א (שלום חיפה) 12851/00 דניאל סבג אשר ושרה סבג נ’ גד כרמי (פורסם בנבו, 05.01.2004).

William R. Casto. “The Tort Liability of Insane Persons for Negligence: A Critique.” Tennessee Law Review, vol. 39, 1972, pp. 705–755.

80 Eng. Rep. 284.

“Animo felonico” – עם כוונה מגונה.

RESTATEMENT OF TORTS § 283 (1934).

שאלה שמקוצר היריעה לא אדון בה במאמרי זה.