fbpx
סל קניות

סל קניות

האדם הסביר בפקודת החוק הפלילי 1936 אל מול חוק העונשין

האדם הסביר בפקודת החוק הפלילי 1936 אל מול חוק העונשין (תיקון 39)

רקע כללי

כתב המנדט הוא אמנה בינלאומית שקבעה את מעמדה של הממלכה-המאוחדת כמעצמה השלטת בשטחי ארץ ישראל, האמנה שימשה כמסמך הבסיסי הקובע את סדרי החיים והשלטון בארץ ישראל, הן מבחינה בינלאומית, והן מבחינת המשפט הפנימי בארץ במהלך תקופת המנדט הבריטי (בין קיץ 1917 למאי 1948). לאחר הקמת המדינה בתי המשפט בישראל המשיכו לשפוט על פי החוקים המנדטוריים, אלא אם אלו הוחלפו או תוקנו בידי מועצת המדינה הזמנית או מאוחר יותר הכנסת. עד היום קיימות תקנות מימי המנדט בחוק הישראלי.

פקודת החוק הפלילי, 1936 (להלן : “הפקודה“) הינה הבסיס החוקי המנדטורי שחל בישראל עד תיקונה בנוסח חדש ומשולב בחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין“). לימים חוק העונשין תוקן כאשר יש שיאמרו שהשינוי המהותי נעשה בתיקון 39 לחוק העונשין (1994). השינוי העיקרי שתיקון 39 הביא עימו הוא חיקוק חלק מקדמי העוסק בחוקיות הענישה וחלק כללי העוסק באחריות הפלילית לעבירה לרבות היסוד הנפשי שבעבירה.

האדם הסביר

“האדם הסביר הוא דמות דמיונית המייצגת את דרכי ההתנהגות וערכי המוסר המקובלים בציבור“. שימוש במבחן האדם-הסביר נעשה בעיקר בעבירות הרשלנות, נראה כי המחוקק המנדטורי השתמש במבחן האדם-הסביר בפקודה במספר רב של סעיפים שדרשו יסוד נפשי מסוג רשלנות כהצדקה ענישה פלילית. דבר זה מאשש את ממצאי עבודתי הראשונה כי המונח האדם-הסביר קיבע את מקומו כשהוזכר בבית הלורדים בפרשת דוניהיו נ’ סטיבנסון עוד ב-1932 כשפקודת החוק הפלילי חוקקה ב-1936.

האם חוק העונשין כיום שונה כל כך מהפקודה המנדטורית?

הדבר מה המעניין, הוא למרות תגליותיי בעבודתי השנייה, נראה כי השינויים שנעשו בפקודה הן בשנת 1977 בנוסח החדש והמשולב והן בתיקון 39, לא הביאו לשינו כה גדול בחוק העונשין הישראלי. הדבר מתבטא, בכך שלמרות שבתיקון 39, חוקק החלק המקדמי והכללי שם נקבע כי בכל עבירה “השותקת” ביחס ליסוד הנפשי הנדרש לביצועה – תמיד תהיה דרישת מחשבה פלילית של מבצעה, נראה כי מספר גדול של עבירות ציינו דרישה ליסוד נפשי עוד בתקופת המנדט. הדרישה למחשבה פלילית בפקודה נדרשה במונחים שונים שאותם ניתן לזקק לדרישת מחשבה פלילית כזאת או אחרת כגון: זדון, כוונה ומזיד. דוגמאות לכך ניתן למצוא בס’ 147 לפקודה: “כל המפריע בזדון“; ס’ 148 לפקודה: “אדם אשר, מתוך כוונה לפגוע ברגשותיו של אדם ולעלוב את דתו”; ס’ 164 לפקודה: “כשהדייר נתחייב בדין על שהרשה במזיד שהבית ישמש בית זנות”.

מה שכן, עיון בס’ 189 לפקודה, מראה כי המחוקק המנדטורי במקרה של “מפגעים לרבים”, הגביל את כוחו של מבחן האדם-הסביר, בכך שהגדיר עבירה זו כעבירת תוצאה, קרי במקרה שאדם הפר חובה שהוטלה עליו ונגרם נזק/מכשול/סכנה יהיה המבצע צפוי לעונש מאסר של שנה אחת בין “אם המעשה או אי־המעשה שהוגשה תלונה עליהם נוחים הם למספר אנשים מקרב הצבור העולה על אותו המספר שנגרמה להם אי־נוחיות על ידם (מנוגד לאדם-הסביר). במקרה הזה, תיקון 39 פותר את “הבעיה” של השתת אחריות פלילית על אדם שנהג באופן סביר בכך שמחייב מחשבה פלילית בכל מקרה של עבירה שותקת.

השערתי היא שהמחוקק המנדטורי באותה העת “לא סמך” על תושבי המקום וניסה להוציא מהשוואה נוהג שאינו עומד בסבירות האדם-הסביר-הבריטי ועל ידי כך אפשר לעצמו לשנות נוהג שבעיניו לא היה ראוי.

לסיכום, קיים שינוי בין הפקודה דאז לחוק-העונשין כיום, אך השינוי לא בהכרח גדול ודרסטי כפי שחברי כנסת מסוימים ירצו שנחשוב שהוא, כשטעמם לגרום לנו לחשוב כך – פופוליזם.

מחבר: יקיר אלבז, סטודנט למשפטים שנה ב’, אוניברסיטת תל אביב (במסגרת קורס משפט והיסטוריה).

לעניין זה מובא ציטוט דבריו של שר המשפטים ד’ מרידור ביחס לחוק העונשין, התשל”ז-1977:  “לא שינה את הבסיס הרעיוני של השיטה המשפטית, שהוא ביסודו הבסיס שהכרנו מן הפקודה של 1936” (עמ’ 47 בקריאה הראשונה לחוק העונשין (תיקון מס’ 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ”ד–1994).

עש”מ 4123/95 אור נ’ מדינת ישראל – נציב שירות המדינה, פ”ד מט(5) 184, עמ’ 192.

בעיקר בפרק כ”ו לפקודת החוק הפלילי, 1936 שכותרתו פחזנות ורשלנות פליליות.

מקורותיו ההיסטוריים של האדם הסביר ושמותיו החלופיים.

Donoghue v. Stevenson All E.R. 1; A.C. 562.

האדם הסביר במשפט הפלילי | תיקון 39 לחוק העונשין | עבודה 2 וכאמור בה”ש 1 דלעיל.

ס’ 19 לחוק העונשין, תשל”ז-1977.

הדגשה לא במקור.

הדגשה לא במקור.

הדגשה לא במקור.

No Replies on

האדם הסביר בפקודת החוק הפלילי 1936 אל מול חוק העונשין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

error

נהנים מהבלוג הזה? אנא שתפו:)